שנים רבות של חיפושים קדחתניים, השערות עולות ויורדות – ועדיין אין דעה אחת וידיעה מוצקה מה היה רשום באותו חותם המכונה 'חותמו של כהן גדול'. במאמר דלהלן, נבקש להגיע להשערה הגיונית – כי מדובר בחותם טבעת הנושא את דיוקן מנורת שבעת הקנים | בצלאל פינסקר
המופע של החותם
לחותם המדובר אנו נחשפים לראשונה בסיפור החנוכה עתיק היומין, אותו אנו מזכירים ומציינים בפועל מדי שנה בשנה. עובדה שאמורה להעצים ביתר שאת את ההשתוקקות להבין ולנחש מה היה רשום בו בחותם הזה!
לעומת מקורות חזליים שונים, המעמידים את מוקד האירוע של חנוכה במלחמת החשמונאים מול היוונים, כשאין בהם זכר כלל לקיום של 'חותם כהן גדול', התלמוד במסכת "שבת" מציב את מעשה נס פך השמן כמוקד הנס העיקרי של חנוכה, אשר לזכרו יועלו נרות בבתי ישראל בכל שנה ושנה לפי מתכון מקובע.
כמענה על השאלה "מאי חנוכה?" (=מהו עניינו של נס חנוכה כסיבה למצווה להדליק נרות לזכרו. ב.פ.), באה התשובה במסכת שבת (כא, ב) "כשנכנסו יוונים להיכל, טימאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי וניצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד; נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים".
החותם – טבעת? בולה? ארגז?
המילים 'מונח בחותמו' דורשות פענוח ומשמעות! כך יש לברר גם לאיזו מטרה ותכלית הונח ה'פך' בחותם?
בתלמוד ובספרות חז"ל מצאנו אופנים שונים בפירוש המילולי של "חותם." כבר רש"י מפרש: 'חותם' – צורה לחתום בה איגרת, או כל דבר סגור (רש"י שבת נז, א) שם מדובר על תכשיט 'טבעת' שיש עליה חותם, לעניין הוצאתה בשבת על ידי ענידת הטבעת.
ה'חותם' הוא אפוא חלק אינטגרלי מטבעת תכשיטנית. על ידה היו חותמים על איגרות וכדומה. כזו היא ה'טבעת' שאחשוורוש מלך פרס העביר ונתן להמן, ולבסוף העביר אותה למרדכי. כאשר עם החתמת טבעתו של המלך הונפקו האיגרות למדינות המלך (אסתר פרקים ג, ח).
אולם לעתים, ה'חותם' מבטא משמעות שונה: מקום סגור ואטום – חתום. כך למשל, העבירו ממקום למקום פרודוקטים שונים, מבלי לחשוש שמא הוחלפו או נטמאו על הדרך, לשם כך הכניסו אותם "חותם בתוך חותם" – המהווה עדות לכשרות המוצר, מבלי שום חשש. 'חותם' במשמעות זו היא במובן של סגירה הרמטית של הפרודוקט אותו 'חתמו.' בהלכה הדבר נוגע בענייני יין נסך, תקרובת עבודה זרה ועוד.
האמת ששתי המשמעויות אינן כה רחוקות זו מזו. שכן הנוהג היה, כשהיו אוטמים חפץ או איגרת, יש והיו 'חותמים' את העטיפה החיצונית בממרח של זפת או שעווה, עליו היו מסמנים במקום ה'חתימה' (הסגירה, ההדבקה) את הגורם השולח, או לחילופין הגורם המפקח והמעיד על מהות המוצר – שהוא כשר וטהור וכדומה.
כך, החותם שעל הטבעת 'החתים' בסגירה סופית את האיגרת, החבית, המעטפת, ושימש כעדות והוכחה על האותנטיות של השולח, על טיבו ומהותו לכל צורך שהוא. ומכאן המשמעות הכפולה של חותם: גם סוגר וגם רושם ומתעד.
מה אם כן היה מראהו ותפקידו של 'חותמו של כהן גדול'?
שמא מדובר בארגז מסוים שבו נסגרו הרמטית מוצרים שונים. כפי שמדויק מהלשון 'מונח בחותמו,' כלומר פך השמן הטהור הונח בתוך מקום חתום ומשומר. כך משמע בפירוש התוספות בעניין פך שמן החנוכה (שבת שם,) שהשמן הונח 'בחותם בקרקע' (כדי שלא יקבל 'טומאת היסט.)' וכך פירשו אחדים מהראשונים (ריטב"א ר"ן.)
מדובר אפוא בהתקן ייעודי (כלי, ארגז, קופסא) שהיה טמון בקרקע. ולפי זה לא מדובר ברישום או סימון של הכהן, כי אם במיקום מוגדר הנקרא 'חותם.' בו שימר מוצרים בעלי ערך, הדרושים שמירה מיוחדת.
אכן רש"י מפרש אחרת: בחותמו של כהן גדול – 'חתום בטבעתו.' הנה כי כן, מדובר בחותמת-טבעת שענדו האישים החשובים, עמה חתם וסימן הכהן גדול את פך השמן הטהור.
על הדרך ניתן להסיק עוד מדברי רש"י, כי לא מדובר ב'בולה' גולמית פשוטה; התקן של חומר טיט שבו נוצרו ה'בולות' העתיקות, שעל ידם הנפיקו חתימות וסימונים על מוצרי מאפה ושעווה וכדומה. כי אם בטבעת של ממש, שעמה התפאר והתעטר הכהן הגדול, ובה היה חותם על מה שנכון לחתום.
אגב, פירושו של הריטב"א משלב את שניהם. שכך כתב: האי פך (=ה'פך' הזה) בארון היה מונח, והארגז היה בחותמו של כהן גדול.
מה יודעים הארכיאולוגים לומר?
בשנת 2011 נמצא 'חותם' למרגלות קשת רובינסון שבירושלים. זהו חפץ בקוטר של כשני סנטימטרים, העשוי 'טין.' ועשוי היה לשמש כחותמת 'בולה' שבו התחריט הפנימי מועתק על גבי שעווה או כל חומר רך אחר שמתקשה עם התדפיס שעליו.
החותם עצמו נושא טקסט של אותיות עבריות, ולפיכך היו מי שהעזו לומר: הנה מצאנו את חותם הכהן הגדול! וכך ביקשו ב'רשות העתיקות' לפענח את ששת האותיות של הטקסט: "דכא ליה;" שפירושו: טהור לה.' והא לך המציאה הגדולה, לפנינו החותם שבו חתם הכהן גדול 'טהור' על פכי השמן, שזה בעצם קוטב המעשה של נס חנוכה.
ברם, הצעה זאת אינה תואמת את פירושי הראשונים כפי שהבאנו לעיל. זאת ועוד, ההצעה עצמה לא התקבלה בחביבות יתירה על ידי מומחים שונים. כי מלבד שלא ברור דיו שהכיתוב ה"נל הוא הפענוח המדויק של הטקסט, גם אין מקור להנחה שזה היה הייעוד של חותם הכהן הגדול – טקסט מפורש 'טהור לה.'' כי אין לכאורה שום מקור שהכהן גדול יעסוק בטהרת פכי שמן.
עד שכמה מפרשים '(פני אריה'; 'שבת של מי'; 'אמרי אמת)' רצו לחדש, שהשמן שנמצא הנו שמן שהכהן הועיד אותו במקורו ל'מנחה' האישית היומיומית שלו, הנקראת 'חביתי כהן גדול', לשם כך החתים ושמר כמויות מסוימות של שמן טהור. וזהו השמן שמצאו הכהנים החשמונאים [אך התקשו שלכאורה שמן המנחה ושמן המנורה שני סוגי שמנים הם, זה "כתית" וזה לא, זה בכמות של 3 לוגים ליום וזה 3 וחצי לוגים].
כמו כן, החותם הנמצא הוא התקן חיצוני, שאין בו שום סימנים שהוא ייועד לתלותו או לקושרו על כלי השמן. לא נראים בו נקב או זיזים, ואינו אלא מוצר העומד בפני עצמו, לא כהחתמה על משהו.
מר שלמה נאה, במאמרו שבקובץ "אקדמיה ללשון העברית" (ירושלים תשע"ג), העלה עוד כמה פקפוקים, ומבקש להציע כי הטקסט הנמצא מתאים בכלל לחותמות של הנ'סכים' הנזכרים במשנה במסכת שקלים (ה:ג,) שאותם היה מעניק יוחנן בן פנחס כשהיה מספק נסכים לכל סוגי הקרבנות, על פי הכמויות הנדרשות לכל קרבן וקרבן. לפי הצעתו הכיתוב הוא נוטריקון של שם הקרבן (דכ' = דכר, איל), יום הקרבתו (א' או ג'), ולאיזה 'משמר' של כהנים הוא שייך (ליה' = ליהויריב).
כך במחי יד נעלם מאיתנו החותם של הכהן הגדול. החותם שעשה את כל החנוכה...
חותם כהן גדול בשביל מה?
כפי שכבר נזכר מדברי המפרשים בתלמוד מסכת שבת, לא ברור כלל למה ומדוע הוצרך הכהן גדול לחתום על פכי השמן של המנורה.
מן העניין לציין, שבספר החסידי "בני יששכר" (מאמרי כסלו ו:ד) כתב שאכן זה עצמו היה חלק מן הנס, שכן לא היה תפקידו של כהן גדול לחתום על השמנים, והיו לשם כך ממונים מיוחדים שזה תפקידם – לספק שמנים ומנחות ויינות למקדש. אלא באמת היה זה נ'ס' מיוחד שסיבב ה,' כדי להראות בכך חיבת האב לבנים. כך שעצם גילוי הפך היה בו נס.
פירוש נוסף מצאנו בספר של זקנו ה"צמח דוד" (רבי דוד מדינוב, השמטות לחנוכה.) שפך השמן הנמצא היה מונח 'בסמוך וליד' חותמו של כהן גדול, ולא שהיה נחתם בסימון טהרה. רק המציאות הזאת שהם מונחים יחד העידה שמדובר בדבר יקר ערך, ובשל כך הסיקו כוהני החשמונאים, שמדובר בשמן טהור.
והנה כי כן, ברמב"ם תחילת 'הלכות חנוכה' (ג:ב) מביא את כל המעשה של הגמרא, אודות הנס שהיה עם מעט השמן שנמצא במקדש, שדלק שמונת ימים במקום יום אחד. אך הוא משמיט פרט אחד – אינו מזכיר את 'מונח בחותמו של כהן גדול.' יתכן שבגלל השאלות ה"נל, היכן מצינו שצריך את חותמו, ומה השייכות והזיקה של שמן המנורה לכהן הגדול.
ברם, מציאה גדולה מצאנו שהעתיק בעל "תורה שלמה" (תחילת פרשת תצוה,) שאכן הביא מדרש כתב-יד שכתוב בו: "ויקחו אליך ]שמן זית זך[ – שיהיה חותמך עליו, או חותמו של כהן גדול.'
מעתה, אין צורך לאוקימתות הדחוקות בספרי המפרשים. הרי לפנינו מקור חזל"י קדום, שזה היה עיקר ההלכה, שמשה רבינו או הכהן הגדול יעלו את חתימתם על שמני המנורה.
וזה מוליד בנו סקרנות יתירה, מה היתה בדיוק מהות החותם הזה, ומה נחתם בו. בעצם אין כאן רמז של חתימת 'טהרה,' או טקסט של טהרה. רק אשרור מסוים של מנהיג הדור (משה רבינו) או הכהן הגדול.
חותם של צורות
כאמור, בימי אבותינו הקדמונים, נפוץ היה המנהג לחתום בטבעת. כבר בספר בראשית מוזכר על חותמו האישי של יהודה בן יעקב, שניתן כעירבון לתמר כלתו במעשה הידוע. החותם הזה הוא חותם של 'טבעת', כדברי רש"י (בראשית לח, יח) 'חותמך – טבעת שאתה חותם בה'.
מקובל היה כי כמעט לכל אדם היה סוג מסוים של חותמת. ובפרט לאישים חשובים שהיו משתמשים בחותמם להעיד ולזהות את הדברים המוחתמים על ידי חותמם, שזה שלהם.
כנזכר, גם במסכת שבת מובאות כמה הלכות של 'הוצאה בשבת,' כלפי טבעת שיש עליה חותם. במסכת זו גם נזכר שהיו נותנים חותם על צווארו של עבד או על כסותו, וכן על צוואר בהמה, כאות וסימן על ההשתייכות לבעליו (ראה שבת נט:ב.)
דבר זה התגלגל עד לחותמות הלכתיות, כסימן היכר על דברי מאכל כשרים, לוודא שלא הוחלפו או לא הוחזקו על ידי נוכרי וכדומה.
וכאן המקום להעיר, כי רוב 'חותמות הטבעת' לא רשמו והטביעו טקסטים כתובים כלל, לא אותיות ולא גופנים – בדרך כלל השתמשו בציור ייחודי המסמל את בעליו. משהו סמלי שהפך לזהות של החותם. כך למשל מצאנו אצל תנאים ואמוראים, שיש מהם שהחותם הפיק ציור סמלי למשפחתם או מעמדם. על רב האי גאון שהיה מזרע דוד המלך, מתועד שהיה חותם את שמו בצורת אריה, מפני שכך נהוג היה בקרב מלכי יהודה (ספר הקבלה לראב"ד.)
לעתים, היה ציור החתימה מעיד על נס שאירע עם בעל החותם. כך מספר החיד"א בספר "שם הגדולים" על זקנו רבי אברהם אזולאי (בעל 'חסד לאברהם'), שעלה עם משפחתו על הספינה לנסוע לעיר פאס שבמרוקו – טרם העלו את כל חפציהם ומטלטליהם, קמה רוח סערה בים וטבעה הספינה וכל תכולתה ירדה במצולות ים. כהודאה על הנס שנעשה להם, היה הצדיק מצייר מאז את חתימתו בצורת 'ספינה', לזכר נס זה שניצולו. ומסיים החיד"א: וראיתי חתימתו ז"ל (שם הגדולים, מערכת 'גדולים').
טבעת חותם עם צורת מנורה?
מתבקש אפוא לומר, כי גם חותמו של הכהן גדול, אשר לפי רש"י היה 'חותם טבעת', היה נושא ציור ערכי וסמלי לגודל מעמדו.
ואמנם בספר "בת עין" (דרושים לחנוכה) כתב, שצורת החותם היתה האות ח', שהיא כנגד שמונת הבגדים של הכהן הגדול.
על דרך זו, רשאים אנו לשער, שהחותם של הכהן הגדול היה בו צורת מנורה, המהווה סימן מובהק וסמליות בולטת לתפקידו של הכהן הגדול.
וכך כתב בספר "יפה נדרשת" (מהר' יונה פרידמאן, ניו יורק), שלפי הסיפור הנ"ל על רבי אברהם אזולאי, ניתן לומר כך גם כלפי הכהן גדול. על פי פירושו של רש"י תחילת פרשת בהעלותך: "כשראה אהרן חנוכת הנשיאים, חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה (=בחנוכת המשכן) לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות." הרי אפוא, כי עבודתו במנורה הרגיעה את חלישות דעתו.
ויתכן כאמור, שבאותה עת קבע אהרן את חותמו בצורת 'מנורה,' כדי שכל פעם שיחתום את שמו הרי הוא מודה את ה' על שנתן לו מצוות המנורה, ואין מי שירנן אחריו.
ואם חכמי הגאונים השתמשו כאמור בציור של 'מלכי יהודה', כמה מסתבר לומר שהכהן הגדול גם בתקופת בית שני – זמן התרחשות המאורעות של חנוכה – ענד גם הוא חותם 'טבעת' של 'מנורה'. בו חתם, בו סימן, בו הציג עצמו בכל פעם שביקש להראות את זהותו. כולל גם את כשרותו.
רעיון זה להשתמש עם סמל 'המנורה' לאות כשרות וטהרה, כבר יש לו תקדים בתגליות העתיקות בארץ ישראל. בשנת 2021 נתגלה בחורבת עוצה שליד עכו חותם עגול עם ידית, עשוי חרס, שעל פניו חקוקה מנורת שבעת הקנים. ההנחה היא שמדובר ב'חותם לחם' שהסמל היהודי שעליו הוטבע על גבי הלחמים, להעיד על כשרות הלחם [ובמקרה של החותם הזה, צוין בו על הידית גם שם האופה ('לאונטיוס'); כך הצטרף לו הסמל לאיכות ואמינות גם יחד].
הוא הדין כלפי פך השמן הטהור, בין אם היה זה שמן של מנחות בין אם היה זה שמן של מנורה – חותמת 'המנורה' העידה כאלף עדים, שהכהן הגדול, המזוהה ביותר עם המנורה, מאשרר את טהרת השמן וכשרותו.
השערה זהירה ומסתברת זו, עדיין דורשת כמובן תימוכין, או תגליות חדשות של חותם טבעת עם תבנית המנורה החקוקה בו. הכיוון קיים, אך המלאכה עוד לפנינו!